כלכלה ופוליטיקה

אבטלה, צמיחה, גלובליזציה... בתקופה שבה הכלכלה תופסת מקום מרכזי בחיינו החברתיים, הדיון הציבורי על הכלכלה עושה רושם של חסימה.

כך, הכל מתערבב, לרוב בבלבול גדול: ניתוח המדיניות הכלכלית, הרהורים על מקומם של הכלכלה והשוק, המחלוקות על השליטה שמפעיל שיח של אילוץ והיגיון הניזון מדיסציפלינה המתיימרת לציית לכללים המדעיים הטובים ביותר.

"לכלכלה פוליטית, הנחשבת כענף של המדע של מדינאי או מחוקק, יש שתי מטרות: ראשית, לספק לאנשים הכנסה וקיום, או ליתר דיוק לאפשר להם לספק לעצמם הכנסה וקיום; ושנית לספק למדינה הכנסה מספקת לשירותים ציבוריים. »

  אדם סמית', ב"עושר האומות" (1776)


"Political economy, considered as a branch of the science of a statesman or a legislator, has two purposes: first, to provide people with income and subsistence, or more exactly to enable them to provide themselves to themselves income and subsistence; and secondly to provide the state with sufficient revenue for public services. »

Adam Smith, in The Wealth of Nations (1776)

 

תחום הכלכלה הפוליטית התפתח באופן ניכר במהלך התקופה האחרונה. מבחינה היסטורית, כלכלה פוליטית הוגדרה כתחום הכלכלה המוקדש ליחס בין בחירות, תמריצים של מנהיגים פוליטיים ומדיניות כלכלית. לדוגמה, מאמרים רבים מתמקדים כיצד מדיניות כלכלית משפיעה על תוצאות הבחירות או באסטרטגיות המשמשות קבוצות אינטרסים כדי להשפיע על פוליטיקאים.

כיום, כלכלה פוליטית היא דיסציפלינה הרבה יותר רחבה וניתן להגדיר אותה כחקר אובייקטים כלכליים ביחס לדיסציפלינות רבות אחרות כמו סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה וכמובן מדעי המדינה. אנו תוהים, למשל, על האופן שבו תכונות תרבותיות או דתיות מסוימות משפיעות על התנהגות כלכלית, או על הקשרים בין סכסוכים צבאי הכלכלי.

ישנם מספר מדענים פוליטיים המשתמשים בדיוק באותן טכניקות כמו כלכלנים: מודלים מתמטיים לייצוג התנהגויות וכלים אקונומטריים לבדיקת התאמת המודלים הללו למציאות.

במבט מזווית זו, הכלכלה הפוליטית לא תהיה שונה כל כך ממדע המדינה. עם זאת, מדעני המדינה הללו נותרו במיעוט. הרוב המכריע של חוקרי מדעי המדינה אינם משתמשים בטכניקות הכמותיות הללו ובדרך כלל נוקטים בשיטות איכותיות יותר. ההבדל העיקרי בין כלכלה פוליטית למדע המדינה יהיה אפוא מתודולוגי.

 

מנהיגים פוליטיים נתונים לתמריצים שונים ושליליים בימינו, ונראה כי לא תמיד תמריצים אלו מובילים אותם לכבד את רצונות בוחריהם.

במובן מסוים, זו השאלה שכולם שואלים. אם היינו צריכים להרהר בארבע או חמש שאלות מרכזיות המבניות את תחום הכלכלה הפוליטית, זו הייתה אחת מהן. עם זאת, כפי שניתן לצפות, אין תשובה חד-משמעית. שאלה זו מתייחסת למעשה להיבטים שונים.

מאמרים רבים מראים, למשל, שככל שלבוחרים יש יותר גישה למידע עשיר ורב, כך פוליטיקאים מקבלים יותר החלטות בהתאם לרצונותיהם של בוחריהם. לפיכך, כלי תקשורת עם מעט עצמאות יכולים להוביל להטיה בולטת לטווח קצר מצד מנהיגים פוליטיים.

היבטים אחרים שנויים יותר במחלוקת. על הגבלת מספר המנדטים בזמן במיוחד, יש ויכוחים רבים. מצד אחד, אנו יכולים לשקול כי מול חוסר האפשרות להיבחר מחדש, מנהיג פוליטי יתמסר לפרויקטים כלכליים אישיים ארוכי טווח, ולא יצטרך עוד לחפש את שביעות רצונם של בוחריו בכל מחיר. בחירות.

מצד שני, הגבלת מספר הקדנציות בזמן יכולה לגרום להדחה של פוליטיקאים מוכשרים מאוד. בדומה, שאלת הפרדת הרשויות, בין העיתונות לפרלמנט, או בין הפרלמנט לממשלה, נתונה לוויכוח רב.

כמה מחברים טוענים שהפרדת הרשויות בין הפרלמנט לממשלה עלולה להיות יקרה במיוחד כאשר הרוב הפרלמנטרי אינו באותו צבע פוליטי כמו הממשלה, כי אז הפרלמנט והממשלה לא מצליחים להסכים. מחברים אחרים מאמינים, להיפך, שעבודת המשא ומתן ההכרחית בין הפרלמנט לממשלה מאפשרת להימנע משגיאות ככל האפשר.

לפניכם נושא ושאלה מרתק.

ממשלות מפקידות את המדיניות המוניטרית בידי בנקים מרכזיים עצמאיים, ובאופן כללי, זה עובד היטב, ומונע את השימוש במדיניות המוניטרית למטרות בחירות.

מדיניות פיסקלית, לעומת זאת, היא לעתים רחוקות יותר נושא להעברה לרשות עצמאית. עם זאת, יש הצעות בכיוון זה. למשל, הממשלה תקבע רשימה של יעדים, כמו הכנסה מינימלית לעניים או רמה מסוימת של חלוקה מחדש באמצעות מערכת המס. לאחר מכן, רשות עצמאית תחליט על הפתרון הטוב ביותר להשגת יעדים אלה, עם כמה שפחות עיוותים.

כמסקנה ראשונה, אסור לשכוח שחשוב מאוד שממשלה לעולם לא תהיה האדון ומקבלת ההחלטות הפיננסית היחידה. מוטב אם תהיה רשות שנייה עם זכות וטו, כמו סנאט למשל, וזאת כדי למנוע כל טעות וביקורת עקב ההשפעה השלילית של שדולות מסוימות שיש על פוליטיקאים.

Modern Architecture
ALPHA_edited.jpg

Center Institute

of Finance & Economics